דף אישי
נגיף הקורונה הפתיע את כולנו, ואותי במיוחד, באמצע תהליכי הסיום של בית ספר והצופים, וגרם לי להפסיד דברים רבים שחשובים לי. אחד מהם- הוא נושא הצילום, ועצר אותי מהמשך בניית הפרויקט המבוים שלי.
בהתחלה, התקשיתי מאוד לצלם והייתי בהלם, הרגשתי שלא אוכל להפיק את המיטב מהתקופה הזאת, ולא צילמתי כלל.
כחלק מהתקופה המאתגרת הזאת, כאשר אני סגורה בבית עם המשפחה, המרחב הפרטי שלי הצטמצם וכבר אין דברים שמעסיקים אותי ואני נהנית מהם, החלטתי להתחיל לצלם, תחום שמעסיק אותי ואני מצליחה ליהנות ממנו. התחלתי לצלם הרבה חומרי חיטוי, כפפות, מסכות, אבל לא הרגשתי בנוח עם אף אחת מהתמונות שצילמתי, לא הרגשתי שאלו התמונות הכי טובות שאני יכולה להוציא. הבנתי כי עליי לצלם דברים מעניינים ומסקרנים כתוצאה מנגיף הקורונה, שקורים בבית שלי, אך נתקלתי בבעיה.
מאז ומתמיד התקשיתי בצילום משפחתי, ולא הרגשתי בנוח לצלם פורטרטים ואת פניהם. בניסיון להתגבר על השעמום, מצאתי אותי ואת משפחתי עושים דברים רבים בתקופה הקשה הזו, בין אם זה לבשל, לקרוא, לישון ועוד.. ידעתי שאני רוצה להעביר תחושה של עשייה, ולא של פאסיביות בתקופה הקשה הזאת, בניסיון לצאת מהמשבר ולעשות דברים טובים יחד. מתוך כך, הגעתי למסקנה כי אצלם את ידיהם של סובבי, ואת מעשיהם בבית. הרגשתי כי אם לא אוסיף צילום פנים של אדם, הפרויקט עלול לא לעורר רגש, ורק התבוננות בהתנהגויות ומעשים פשוטים ורגילים. החלטתי להוסיף פורטרט עצמי שלי- שמתאר את סערת הרגשות שחוויתי, כבת 17 בתקופה הלא צפויה הזאת.
כאשר התרופפו ההנחיות והחל שחרור במשק, החלטתי שאוסיף צד שונה לפרויקט שלי, ידיים עובדות. ידיים פעילות, משוחררות, שחזרו למקום עבודתן הטבעי, שהוא לא בין ארבעה קירות.
הרגשתי כי בעת צילומי ידיים ופעולות רגילות ביום- יום, אוכל לקבל הזדהות, ואוכל להעביר את מה שאני הרגשתי באותם ימים קשים, וגם באותם ימים טובים, שלאחר שחרור הסגר, ובחזרה לחיים שלי.